החלטה בתיק ע"פ 25350-10-11

הבקשה היא לעיכוב ביצועה של החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הש' לילי י. גופר בתיק  בר"ש 2054/09/11), בו דחתה את בקשת המבקשים דנן לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי שניתן לטובת המשיבה, על ידי כב' הש' ד. פורת ביום 04/09/11, בהתאם לס' 17 לחוק רישוי עסקים          התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק") ובו הורה על הפסקה לאלתר של כל פעילות בעסק של אולם שמחות. עיכוב הביצוע נתבקש עד להכרעה בהליך פלילי שנפתח כנגד המבקשים.

אציין כי תחילה נתבקש עיכוב הביצוע במעמד צד אחד, בקשה זו נדחתה ובית משפט קמא קבע את הדיון בבקשת עיכוב הביצוע במעמד שני הצדדים.

בסופו של יום, דנה בבקשה זו כב' הש' גופר, לאחר שהצדדים ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם וטענו טיעוניהם על יסוד מסמכים שהגישו.

על צו ההפסקה השיפוטי הנ"ל, הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 25350/10/11) ובד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה הבקשה דנן לעיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור.

טיעוני המבקשים

בבקשה לעיכוב ההליכים פירטו המבקשים את ההליכים הקודמים.

המבקשים טענו כי טרם החלטת בית משפט קמא, הם הגישו בקשה בכתב והם ביקשו שבית משפט קמא יתעלם ממסמכים מסוימים (צילומי אוויר שהוגשו) וכן מטענות מסוימות שטענה המשיבה לעניין קיומו של מפעל גז סמוך לעסק נשוא צו הסגירה, אולם בית משפט קמא התעלם מדרישה זו ובמועד הקראת החלטתו כשהתברר כי בקשה זו כלל לא הובאה בפניו, השיב לשאלת ב"כ המבקשים כי בכל מקרה לא ישנה את החלטתו ונתן למעשה את החלטתו מבלי להתייחס לבקשה הנ"ל.

לטענת המבקשים, הדבר מלמד כי ההליך בפני בית משפט קמא התנהל שלא כדין, שכן, במצב בו לא התאפשרה חקירה ונוצר מצב של קביעת עובדות, נוצר עיוות דין משלא התייחס בית המשפט לבקשה שהוגשה.

עוד טען כי בית משפט קמא אילץ את המבקשים "בלחץ מתון" לחזור בהם מדרישה לחקירה נגדית ומאידך, השתמש בעובדות סלקטיביות שאינן משקפות את התמונה המלאה ובכך פגע בתקינות ההליך.

בין היתר נטען כי אחת הטענות שהועלתה הינה אכיפה בררנית פסולה, מקום בו עסקים אחרים בעיר ממשיכים להתנהל שלא כדין, תוך אפליה ואף הובאה דוגמא לאולם אירועים נוסף המכונה "נתנאל".

נטען בעניין זה כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שלא הוכחה טענת האכיפה הבררנית, שכן מן הראיות שהוגשו, עולה שהיא הוכחה.

עוד נטען כי גם אם היה מתנהל אישום ברישוי עסקים, בית משפט הרי נוהג לפסוק קנס כספי וצו סגירה דחוי לתקופה סבירה ולא מיידי, וזאת על מנת לאפשר לבעלי העסק סגירה סבירה של עסקם והקטנת נזקיהם, שעה שסגירת העסק יכולה גם לפגוע בצדדים שלישיים שהזמינו אירועי חתונה.

עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענה לקיומו של מעון חוסים, מטרים ספורים מן האולם המאוכלס כל שעות היממה, אשר ככל שנשקף סיכון לבאי האולם ממפעל גז המצוי בסמוך כפי שטענה המשיבה, אותו סיכון נשקף גם למעון החוסים, אולם צו הסגירה ניתן רק כנגד המבקשים.

לטענת המבקשים, בית משפט קמא שגה כאשר קבע  כי יש לבחון את הבקשה לפי מתווה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, המוגשת בצידו של כתב אישום ועל כן יש לבחון 3 שלבים.

לטענתם, בקביעת מתווה זה, חרץ בית משפט קמא את גורל הבקשה כנגדם, שכן, משמצא בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה, לא תימצא דרך לחלופה לסגירת עסקם, אלא בצו סגירה.

לטענתם, המבחן אשר היה על בית משפט קמא לבחון הינו האם המשך הפעילות העסק שלהם מהווה סיכון מיידי לציבור, ובמידה שכך הדבר, היה עליו לדחות את בקשתם לביטול צו הסגירה וההיפך.

לטענתם, בהליכים נשוא הערעור, המטרה היא מניעתית ולא ענישתית וסגירת העסק טרם יורשעו בכתב האישום, מהווה מקדמה על חשבון העונש, הדבר אינו מתקבל על הדעת וחורג חריגה קיצונית מן הפסיקה והמתווה הנהוג בבקשות לפי ס' 17 לחוק רישוי עסקים.

הם הוסיפו וטענו כי האכיפה הבררנית של המשיבה, מעלה להם טענת הגנה מן הצדק ובעניין מהותה של הדוקטרינה להגנה מן הצדק, הרחיבו והביאו מן הדין והפסיקה.

לגופו של עניין טענו, כי מעבר לעניין השימוש החורג, הם השיגו את כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות, כיבוי אש ויתר הרשויות כפי שנדרש לצורך הפעלת אולם שמחות ועל כן מעבר לעניין התכנוני, לא צפויים כל סכנה או נזק מיידי לציבור בגינם יש לנקוט הליך קיצוני של סגירת העסק (צורפו אישורי משרד הבריאות וכיבוי אש).